הבדלים בין שווי חברה למניות - פרמיית שליטה

הרגולציה הבינלאומית מכירה בשתי משפחות עיקריות של מודלים חשבונאיים להערכת שווי אופציות:

  1. מודלים אנליטיים סגורים (Closed Form Models) – כאשר בראשם מודל, ("B&S") ששמו המלא הוא Black-Scholes-Merton  המהווה את התקן המקובל והנפוץ ביותר להערכת שווי אופציות סחירות.
  2. מודלים מבוססי עצים וסימולציה (Lattice Models), כגון מודל בינומי, טרינומי או סימולציית מונטה-קרלו, אשר מדמים את התנהגות מחזיקי האופציה לאורך זמן.

בהתאם לדרישות ה־U.S. GAAP ,על היישות המדווחת לבחור את המודל המתאים תוך בחינת גורמים רלוונטיים מנקודת מבטם של שחקני שוק רציונליים ובקיאים. לדוגמה, אופציות לעובדים לרוב כוללות תקופות הבשלה ארוכות ומנגנון מימוש חלקי לאורך חיי האופציה תכונות המחייבות בחירה במודלים גמישים יותר מה-B&S המסורתי.

המודלים הנפוצים בשימוש:

  • מודל Black-Scholes-Merton– מבוסס על מספר פרמטרים: שווי נכס הבסיס, מחיר המימוש, זמן לפקיעה, סטיית תקן ותשואת חסרת סיכון. יתרונו העיקרי הוא בפשטות ובמהירות החישוב, אך חסרונו נעוץ בהנחות מרחיקות לכת (כגון שוק מושלם, אפשרות מימוש רק במועד הפקיעה ועוד), אשר אינן משקפות לעיתים את המציאות.
  • מודל בינומי – מתאר את התנהגות שווי האופציה באמצעות עץ בינומי בו בכל שלב (נקודת זמן) המחיר יכול לעלות או לרדת. הערכת השווי מתבצעת מהקצה האחורי של העץ (במועד הפקיעה) בחזרה למועד ההנפקה, תוך שקלול הסתברויות. יתרונו הוא ביכולת להתאים למאפיינים מורכבים כגון אפשרות למימוש מוקדם. חסרונו הוא בכך שגם הוא מהווה קירוב שאינו תמיד מייצג את מלוא מורכבות ההתנהגות בפועל.
  • סימולציית – Monte Carlo מודל זה מריץ מספר רב מאוד של תרחישים מדומים (מסלולים מקריים) למחיר נכס הבסיס לאורך זמן, תוך יישום הסתברויות והתאמה להנחות שוק שונות. לאחר מכן, מחושבים ערכי ההווה של כל המסלולים ומתקבל ממוצע התוצאות המשמשות כהערכת השווי. יתרונו הוא ביכולת להתמודד עם מבנים מסובכים במיוחד, אך החיסרון העיקרי הוא מורכבות חישובית גבוהה ודרישות קלט רבות.

 

תפריט נגישות